סמדר התעוררה לבוקר קריר בסקוטלנד, כמו כל יום. השמש בקושי הציצה מבעד לעננים האפורים, ורוח קלילה העיפה עלים יבשים על השביל מחוץ לביתה. היא מזגה לעצמה כוס תה חם והתיישבה על כיסא במטבח השקט שלה. רק שנה חלפה מאז אותו בוקר נורא, ה-7 באוקטובר 2023, שחרב את חייהם של רבים בישראל והותיר אותה כאילו מחוברת בחבל בלתי נראה למקום שנטשה לפני עשר שנים. היום היא גרה בסקוטלנד, מוקפת בשלווה אינסופית, אבל בתוך ליבה סערה שלא פסקה מאז אותו יום.
היה משהו מתעתע בשקט של סקוטלנד. הרחובות הכפריים, השדות הירוקים, האנשים שדיברו בקול נמוך ורגוע. זו הייתה מציאות הפוכה לחלוטין מהמציאות הישראלית. כשגרה בעוטף עזה, החיים שלה תמיד היו מלווים ברעש. לא רק רעש פיזי של אזעקות וטילים, אלא גם רעש רגשי – תחושת חירום מתמדת, אי-ודאות תמידית, כמו הלב שלה רץ במרוץ בלתי פוסק. בישראל הכל היה עז, חזק ומוחשי. לעומת זאת, בסקוטלנד, הכל היה רך, מעודן ורגוע – ולפעמים השקט הזה דווקא חנק אותה.
בין שתי מציאויות
למרות השלווה מסביב, בתוכה, סמדר חיה בשני עולמות מקבילים. הסקוטים שסביבה המשיכו בשגרה היומיומית שלהם – עבודה, טיולים, מפגשים חבריים – בזמן שבישראל משפחתה נאבקה לשרוד. בזמן שהיא יצאה להליכה בשדות הירוקים ליד ביתה, אמא שלה התחבאה במקלט יחד עם השכנים. בזמן שחברותיה הסקוטיות דיברו על החופשות המתוכננות שלהן, סמדר הייתה עסוקה בחיפושים אחרי עדכונים מהחדשות הישראליות.
"פה הכל כל כך רגוע" היא אמרה לעצמה לא פעם "כאילו העולם לא מתפרק." היא ניסתה להסביר לחברים המקומיים את המתח שבו היא חיה – את החרדה המתמשכת, את הצורך להיות בקשר רציף עם משפחתה, לוודא שהכל בסדר. אבל הם לא יכלו באמת להבין. עבורם, מלחמות היו משהו רחוק, בלתי מוחשי, כמו סיפור מחדשות רחוקות. לא משהו שיכול לקרות כאן, על האדמה השקטה שלהם.
אם גם אתם חווים קושי דומה ברילוקיישן, תוכלו ללמוד מסיפורים אחרים של ישראלים בחו"ל, כמו "וינה, התחלה חדשה וקשיי הסתגלות ברילוקיישן: סיפורם של יוני ורינת, זוג ישראלי" או "אהבה, ספרדית וקשיי קליטה: מסעה של עידית במדריד".
באותו רגע, סמדר הבינה כמה השקט של סקוטלנד הוא תזכורת כואבת. הוא יצר ניגוד חד כל כך למציאות שבארץ. לא הייתה תחושת דחיפות כאן. החיים נמשכו בשלווה – גשם דק שירד באיטיות, צעדים שקטים של אנשים שמיהרו לפאב או לעבודה. היא רצתה לצעוק: "אתם לא מבינים! בישראל, אנשים חיים באימה כל רגע!" אבל היא לא יכלה להסביר להם את הכאב הזה. המרחק הרגשי היה כמעט בלתי ניתן לגישור.
השבת השחורה – כשהלב נשבר במרחק
בשבת השחורה, הכל התהפך. בבוקר ההוא, כשהטלפון צלצל ואמא שלה סיפרה בפאניקה על מה שקורה, סמדר הרגישה כאילו הלב שלה נשבר לשניים. באותו רגע היא עמדה באמצע השקט המוחלט של סקוטלנד, בעוד בארץ התפוצצו רקטות והבתים רעדו. ההבדל הזה בין שתי המציאויות היה סוראליסטי.
"אני כאן, במקום שבו אין מלחמה, הכל שקט," היא חשבה לעצמה, "אבל הלב שלי שם, עם המשפחה שלי." היא ידעה שאין דבר שהיא יכולה לעשות, וזה רק הגביר את החרדה. במצבים כאלה, כל מה שהיא רצתה זה להיות שם פיזית – לחבק את אמא שלה, להיות עם אחיה. אבל המרחק הפיזי הפך כל תחושת דאגה למגבר של פחד.
בימים הראשונים אחרי השבת השחורה, היא התקשתה לתפקד. היא ישבה בבית, צמודה לטלפון, צופה בלי הפסקה בחדשות הישראליות. בזמן שבני משפחתה בעוטף עזה נכנסו ויצאו מהמקלטים, סמדר ניהלה מלחמה פנימית משלה – מלחמה נגד חוסר האונים והמרחק, נגד התחושה שהיא לא יכולה לעזור.
שנה אחרי: חיים עם הפער
שנה אחרי, היא חיה עדיין בין שתי מציאויות. השגרה בסקוטלנד חזרה לעצמה, והשקט מסביבה נמשך, אבל המלחמה ההיא הותירה חותם עמוק. כל טלפון מהארץ עדיין מחזיר אותה לאותם רגעים, לכל אותם חששות שלעולם לא עזבו.
החיים בסקוטלנד הפכו סוג של בועה – בועה שיש בה שקט, ירוק אינסופי, ושלווה שנראית לעתים כמו חלום רחוק. היא יודעת שעל פני השטח, הכל נראה רגוע ויציב, אבל בפנים, במקומות שלא רואים, הפחד ממשיך לנקר.
הפער הזה, בין מה שהיא רואה בחוץ למה שהיא מרגישה בפנים, קשה לה להסביר אפילו לעצמה.
"איך יכול להיות שהעולם שלי שקט כל כך," היא שואלת את עצמה, "כשבישראל כל כך הרבה כאב?" בכל פעם שהיא יוצאת להליכה בטבע, מוקפת בירוק ובהרים רחוקים, היא מרגישה איך השקט הזה הוא תזכורת מתמדת לכך שמשפחתה חיה בעולם שונה לגמרי. בשיחות עם אמא שלה, היא תמיד מתארת את החיים בעוטף: את הכוננות, את ההתגוננות, את החרדה המתמדת. סמדר מנסה להרגיע, להציע כלים לנשימה ולהפחתת מתח, אבל גם היא יודעת שאי אפשר באמת להקל.
לחיות בין שני עולמות
היום, שנה אחרי השבת השחורה, סמדר מרגישה שהיא למדה לחיות עם הפער הזה. היא לא יכולה לשנות את המציאות בארץ, אבל היא יכולה להמשיך לתמוך במשפחתה מרחוק. במקביל, היא מבינה שהחיים שלה בסקוטלנד שונים, ויש לה את הזכות להרגיש ביטחון במקום שבו היא חיה.
אבל מה שהכי קשה לה, זה שהיא תמיד תהיה קרועה בין שתי מציאויות. השקט של סקוטלנד לא מצליח למחוק את הכאב שנשאר מחובר לישראל. היא למדה לחיות עם שני העולמות האלה, כל אחד במקומו, אבל הלב שלה תמיד יישאר שם, בעוטף עזה, גם כשהיא מוקפת בשלווה הסקוטית.
איך אפשר להתמודד עם הפער?
אם גם אתם מרגישים קרועים בין שני עולמות – בין חיי היומיום במדינה זרה לבין החיבור הרגשי לישראל – דעו שאתם לא לבד. אני מזמינה אתכם לקחת את הצעד הראשון לשינוי. טיפול רגשי יכול לעזור לכם להבין את התחושות, לחזק את החוסן הפנימי שלכם וללמוד איך להתמודד עם הקשיים בצורה מיטיבה.
צרו איתי קשר עוד היום לשיחת היכרות ללא התחייבות. בואו נדבר על איך אני יכולה לעזור לכם למצוא את השקט שלכם בטיפול ברילוקיישן, גם בתוך סערת הרגשות.
אני כאן בשבילכם. שלחו לי הודעה בוואטסאפ
כתבה זו נכתבה ע"י יעל סגל - פסיכותרפיסטית הוליסטית מוסמכת מכללת רידמן
מעל 10 שנות ניסיון בליווי אנשים במסע לריפוי והגשמה אישית
התמחויות: טיפול פרטני וזוגי ברילוקיישן, מעברים, בדידות, חרדה ודיכאון, משברי חיים, קשיים ומשברים בזוגיות.
גישה טיפולית: משלבת גוף, נפש ורוח ממוקדת פתרון, תומכת ומכילה.