ריצוי בזוגיות: כשאחד מוותר והשני מקטין

אתם כבר יודעים איך השיחה הזאת תיגמר, ולכן אתם מוותרים עוד לפני שהיא התחילה. לא אומרים שנפגעתם. לא מבקשים את מה שאתם צריכים. אולי אפילו מתנצלים, רק כדי להחזיר את השקט הביתה. מבחוץ זה יכול להיראות כמו התחשבות. מבפנים, אתם מתחילים להרגיש שאתם הולכים ונעלמים בתוך הזוגיות.

אם אתם מזהים את עצמכם כטיפוס מרצה בזוגיות, ייתכן שאתם מכירים היטב את הצורך לרצות אחרים, להימנע מעימותים ולהתאים את עצמכם לציפיות של בן או בת הזוג. אבל מה זה בעצם לרצות אחרים פירוש? מהי ריצוי הגדרה? והאם כל נתינה, ויתור או התחשבות הם בהכרח ריצוי?

ריצוי בזוגיות וביטול מצד בן או בת הזוג יכולים ליצור מעגל שקשה לזהות בזמן שנמצאים בתוכו. במאמר הזה נבין מהו ריצוי אחרים, איך המעגל הזה נוצר, איך מבדילים בין פשרה בריאה למחיקה עצמית, ומה אפשר לעשות כדי להחזיר לקשר שני קולות - ולא קול אחד שמדבר וקול אחר שלומד לשתוק.

כששומרים על השקט במחיר של ויתור על עצמכם - הריצוי הופך לדפוס ששוחק את הזוגיות.

איך נוצר המעגל שבו אחד מרצה והשני מקטין?

ריצוי בזוגיות מתחיל פעמים רבות כניסיון לשמור על הקשר. אתם מוותרים על משהו קטן, נמנעים מעימות או מעדיפים לא לומר את מה שאתם באמת חושבים. הבעיה מתחילה כשהוויתור מפסיק להיות בחירה והופך לדרך קבועה להתנהל מול בן או בת הזוג.

נניח שאתם רוצים לבלות את החג אצל המשפחה שלכם. בן הזוג מגיב: "באמת? שוב המשפחה שלך? אין לי כוח לדרמות האלה". אתם מרגישים שנפגעתם, אבל מיד חושבים: עזבו, לא שווה לריב על זה. אתם אומרים למשפחה שלא תגיעו.

בפעם הבאה אתם כבר לא צריכים לשמוע את התגובה. אתם יודעים מה היא תהיה. וכאן מתרחש שינוי משמעותי: אתם כבר לא רק נמנעים מעימות - אתם מתחילים לצנזר את עצמכם.

בקליניקה אני רואה שהמעגל הזה נבנה בהדרגה. ככל שאחד מבני הזוג חושש יותר מעימות ומוותר כדי לשמור על השקט, הצד השני עלול להתרגל לכך שהצרכים, הדעות וההעדפות שלו מקבלים יותר מקום. ככל שנוצר חוסר איזון, כך האדם המרצה מרגיש פחות בטוח להביע התנגדות.

מה זה ריצוי אחרים ומה ההבדל בין נתינה לריצוי?

ריצוי אחרים הוא דפוס שבו אדם מתאים את עצמו באופן קבוע לרצונות, לציפיות או למצבי הרוח של אחרים, לעיתים על חשבון הצרכים, הגבולות והערכים שלו. אדם מרצה עשוי לומר "כן" כשהוא רוצה לומר "לא", להימנע מהבעת דעה, להתנצל גם כשלא עשה דבר רע או לקחת אחריות על רגשותיו של האדם האחר.

לעומת זאת, נתינה נובעת בדרך כלל מבחירה חופשית. אתם נותנים כי אתם רוצים לתת, ולא מפני שאתם חוששים מכעס, דחייה, נטישה או עונש רגשי.

ההבדל בין נתינה לריצוי נמצא בעיקר בחופש לבחור:

• בנתינה יש רצון, בחירה ויכולת לעצור.

• בריצוי יש פחד, לחץ או תחושה שאין באמת אפשרות אחרת.

• בנתינה אפשר לתת בלי להרגיש שמחקתם את עצמכם.

• בריצוי אתם עלולים להרגיש כעס, תשישות, מרירות או ריקנות לאחר הוויתור.

איך יודעים אם זו התחשבות או ריצוי בזוגיות?

ההבדל נמצא בעיקר בחופש לבחור. בפשרה בריאה אתם יכולים לוותר ועדיין להרגיש שהיה לכם קול. בריצוי, אתם מוותרים מפני שאתם חוששים ממה שיקרה אם לא תעשו זאת.

זוגיות טובה דורשת ויתורים. אי אפשר לחיות עם אדם אחר בלי להתגמש, להתחשב ולעיתים לשים את הצרכים שלו לפני שלנו. אבל בפשרה בריאה התנועה היא הדדית: היום אני מתגמש עבורכם, מחר אתם עבורי. מותר לשנינו לא להסכים, ומחלוקת אינה מאיימת על עצם הקשר.

בריצוי בזוגיות החוויה שונה. אתם בודקים באיזה מצב רוח בן הזוג לפני שאתם מעלים נושא. מנסחים הודעה שוב ושוב כדי שלא יכעס. אומרים "לא משנה" על דברים שמאוד משנים לכם. מתנצלים מהר כדי לסיים ויכוח, גם כשאינכם חושבים שעשיתם משהו רע.

אם אתם מזהים את עצמכם בדפוס הזה, כדאי לקרוא גם את המאמר שלי על איך להגיד "לא" בלי להרגיש אשמים ולהציב גבולות. ריצוי וגבולות קשורים זה בזה הרבה יותר ממה שנדמה.

 כשאתם מרצים כדי לשמור על הזוגיות, לפעמים דווקא הקשר עם עצמכם הולך ונחלש.

איך נראית הקטנה בזוגיות שלא תמיד מזהים?

הקטנה אינה חייבת להיות קללה או השפלה גלויה. לפעמים היא מסתתרת בתוך הומור, גלגול עיניים, תיקון בלתי פוסק, זלזול בדעה שלכם או תגובה שמלמדת אתכם שהרגש שלכם אינו לגיטימי.

יש הבדל בין לומר: "נפגעתי ממה שעשית" לבין "אי אפשר לדבר איתך, את תמיד עושה דרמה". יש הבדל בין "אני לא מסכים איתך" לבין "אין לך מושג על מה אתה מדבר".

מחקריו של הפסיכולוג ג'ון גוטמן על זוגות מבחינים בין תלונה על התנהגות מסוימת לבין ביקורת המופנית כלפי אישיותו של בן הזוג. גוטמן מתאר גם בוז - לעג, התנשאות, כינויי גנאי, גלגול עיניים או תקשורת מעמדה של עליונות - כאחד מדפוסי התקשורת ההרסניים ביותר בקשר. במחקריו האורכיים נמצא קשר משמעותי בין דפוסים כאלה לבין חוסר יציבות זוגית.

ההשפעה היומיומית חשובה לא פחות מההגדרה המקצועית: אחרי מספיק פעמים שבהן אומרים לכם שאתם "רגישים מדי", "לא מבינים", "עושים עניין" או "אף פעם לא מסתדרים לבד", משהו יכול להשתנות באופן שבו אתם תופסים את עצמכם. אתם מתחילים לשאול: אולי באמת אני מגזים? אולי עדיף שאשתוק? אולי הבעיה בי?

סימן אזהרה: כשאתם כבר לא בודקים רק מה אתם חושבים - אלא קודם כל האם מותר לכם לחשוב את זה בתוך הזוגיות - כדאי לעצור.

למה דווקא הריצוי עלול לחזק את ההקטנה?

ריצוי מפחית את המתח בטווח הקצר, אבל עלול לשמר את הדפוס בטווח הארוך. אם בכל פעם שמופיעה ביקורת אתם נסוגים, המערכת הזוגית לומדת שהנסיגה היא הדרך שבה הקונפליקט מסתיים.

חשוב לדייק כאן: זו אינה האשמת האדם שמרצה. אדם אינו אחראי לכך שבן הזוג משפיל, לועג או מבטל אותו. האחריות להתנהגות פוגענית היא של מי שבוחר בה.

אך בתוך קשר שאינו אלים או מאיים, כדאי להבין כיצד שני הצדדים משתתפים בדינמיקה. אחד לומד ללחוץ יותר, השני לסגת מהר יותר. אחד מגדיר מה נכון, השני מפסיק להתווכח. השקט שנוצר נראה כמו פתרון, אבל מתחתיו מצטברים כעס, בדידות ולעיתים גם ריחוק בזוגיות.

בסופו של דבר, אדם יכול להישאר בתוך הקשר - ולהרגיש שהוא עצמו כמעט לא נמצא בו.

"אני פשוט לא רוצה לריב" - סיפור מהקליניקה

זוג שהגיע אליי לטיפול תיאר מעגל מתיש של לחץ, ריצוי וריבים שלא באמת הסתיימו. הוא סיפר שקשה לו לאחר, לומר "לא" או לאכזב אחרים. בעיקר מול בת זוגו, מאיה, הוא נהג להסכים כמעט לכל דבר כדי למנוע כעס או ויכוח.

הלחץ הצטבר עד שנעשה עצבני וראה הכול בשחור. בעבר עישן כדי להירגע, אך מאז שהפסיק הרגיש שהמתח נשאר בגוף. בהדרגה התברר שה"כן" האוטומטי העניק לו שקט זמני. אם יסכים, אולי לא יהיה ויכוח; אם לא יתנגד, אולי לא יאכזב. אבל השקט היה קצר.

בהדרגה התברר שה"כן" האוטומטי העניק לו שקט זמני בלבד. הוא ויתר על יציאות עם חברים, על רכיבה על סוסים ועל זמן לעצמו, עד שהרגיש כלוא. במקביל, מאיה נפגעה מכך שהרגישה שהוא אינו באמת נוכח או בוחר. היא הגיבה בביקורת או בקור, והוא ניסה לרצות אותה עוד יותר.

כך נוצר מעגל: הוא מרצה כדי למנוע ויכוח ← היא מרגישה לבד ומתוסכלת ← היא מבקרת או מתרחקת ← הוא מוותר עוד יותר על עצמו.

הוא נרגע וממשיך הלאה, בעוד היא נשארת עם הכאב ומחזירה אותו שוב לשיחה.

בטיפול עלה גם פחד עמוק מקונפליקט. הוא אמר: "אין דבר כזה לריב בבית. למדתי מאבא שלי שאסור להגיע לשם." הניסיון להימנע מכל ריב גרם לו להתייחס לכל אי-הסכמה כאיום.

העבודה הטיפולית לא הייתה לקבוע מי צודק, אלא לזהות את המעגל. הריצוי שלו לא היה רק ביטוי לאהבה, אלא גם ניסיון להימנע מפחד ומאכזבה. הכעס שלה ביטא תסכול ותחושה שהיא נושאת יותר מדי לבד.

השינוי התחיל בעצירת ה"כן" האוטומטי. הוא למד לומר: "אני צריך לחשוב על זה", "אני רוצה לדבר בלי צעקות" או "אני מבין שזה חשוב לך, אבל גם לי יש צורך בזמן לעצמי". במקביל, מאיה למדה לדבר על הרגש והצורך שלה בלי לחזור שוב ושוב לכל ההיסטוריה של המריבה.

הם עדיין לא הסכימו על הכול. הוא למד להציב גבולות בלי לברוח, והיא למדה לשחרר בלי למחוק את הכאב שלה. המטרה לא הייתה שאחד מהם יפסיק להזדקק לשני, אלא ששניהם יוכלו להיות בקשר בלי שאחד יצטרך לוותר על עצמו כדי שהשני ירגיש בטוח.

להפסיק לרצות לא אומר להפסיק לאהוב - אלא להתחיל לתת מקום גם לעצמכם.

איך להפסיק לרצות אחרים ואיך לא להיות מרצה?

השאלה איך להפסיק לרצות אחרים? אינה דורשת להפוך לאדם קר, אנוכי או חסר התחשבות. היא מזמינה אתכם ללמוד להקשיב לעצמכם, לזהות את הרצונות שלכם ולהביע אותם גם כאשר ייתכן שהאדם האחר לא יהיה מרוצה.

אז איך לא להיות מרצה? מתחילים בצעדים קטנים:

1. עצרו לפני ה"כן" האוטומטי. במקום לענות מיד, אמרו: "אני רוצה לחשוב על זה". המרווח הקטן הזה מאפשר לבדוק מה אתם באמת רוצים.

2. שאלו את עצמכם מה אתם מרגישים. לפני שאתם בודקים מה בן הזוג רוצה, נסו לזהות: האם אני מסכים? האם אני מפחד? האם אני עייף? האם אני אומר כן כדי להימנע מתגובה?

3. הפרידו בין אי-הסכמה לבין דחייה. כשעולה המחשבה "אם אגיד מה אני חושב, יהיה ריב", שאלו: האם מחלוקת באמת מסכנת את הקשר - או שפשוט התרגלתי לחוות אותה כמסוכנת?

4. דברו על ההתנהגות, לא על האישיות. במקום "אתה תמיד מקטין אותי", נסו: "כשאתה צוחק על מה שאני אומרת מול אחרים, אני מרגישה מבוטלת. אני מבקשת שזה ייפסק."

5. הגדירו גבול שניתן ליישם. גבול אינו ניסיון לשלוט באדם האחר. למשל: "אני מוכנה להמשיך את השיחה, אבל לא כשמדברים אליי בזלזול. אם זה יקרה, אעצור אותה ונחזור לדבר מאוחר יותר."

6. תרגלו סירוב קטן. התחילו במצבים שבהם הסיכון הרגשי נמוך יחסית. אמרו: "הפעם אני מעדיף לא", "זה לא מתאים לי" או "אני רוצה לבחור אחרת".

7. בדקו מה קורה כשאתם מתחילים להשתנות. בן זוג שמסוגל לקשר אולי לא יאהב כל גבול שתציבו, אבל יוכל בהדרגה להקשיב, לקחת אחריות ולהתאים את עצמו. אם כל ניסיון שלכם להשמיע קול גורר לעג, ענישה, איומים או החרפה של השליטה - זה מידע משמעותי מאוד על הקשר.

מתי ריצוי בזוגיות הוא כבר סימן שכדאי לפנות לעזרה?

כדאי לשקול טיפול זוגי כאשר אתם מרגישים שהדפוס כבר חזק מכם: אותן שיחות מסתיימות באותו אופן, אחד מבני הזוג מרגיש שאין לו קול, הביקורת הפכה לחלק קבוע מהקשר או שהניסיון להציב גבולות גורר מיד מאבק.

בטיפול אפשר לזהות את המעגל ולא רק להתווכח על התוכן שלו. אפשר לבדוק מה מפעיל את הצורך לרצות, מה נמצא מתחת לביקורת ולשליטה, ואיך לבנות תקשורת שבה אפשר להיות שונים בלי שאחד יצטרך להיעלם. תוכלו להרחיב גם במאמר שלי על תקשורת מקרבת בזוגיות.

אבל יש כאן הסתייגות חשובה. כאשר קיימים פחד ממשי מבן הזוג, איומים, השפלות קבועות, בידוד חברתי, שליטה כלכלית, מעקב או אלימות - לא נכון להתייחס למצב רק כ"בעיה בתקשורת". במצבים כאלה נדרשת הערכה מקצועית מותאמת ובטוחה, ולא בהכרח טיפול זוגי משותף.

האם אפשר להפסיק לרצות בלי להרוס את הזוגיות?

כן. הפסקת ריצוי אינה אומרת להפסיק להתחשב. היא אומרת ללמוד להישאר בקשר מבלי לוותר באופן קבוע על עצמכם.

בהתחלה השינוי אפילו עלול ליצור יותר חיכוך. מערכת יחסים שהתרגלה לכך שאחד מתגמש והשני קובע צריכה להסתגל מחדש. דווקא התגובה לשינוי יכולה ללמד הרבה: האם יש בקשר מקום לשני אנשים נפרדים, עם רצונות, גבולות ודעות שונים?

זוגיות אינה אמורה להיות מקום שבו תמיד מסכימים. היא אמורה להיות מקום שבו אפשר גם לא להסכים - ועדיין להרגיש ראויים לכבוד, להקשבה ולאהבה.

שאלו את עצמכם: מתי בפעם האחרונה אמרתם לבן או בת הזוג משהו שידעתם שלא ישמח אותם? האם אתם יכולים לומר "לא" בלי להרגיש שהקשר בסכנה? אילו חלקים בעצמכם נעשו קטנים יותר מאז שנכנסתם לקשר? ומה הייתם רוצים להחזיר לעצמכם?

אני יעל סגל, פסיכותרפיסטית רגשית-הוליסטית, מטפלת זוגית ואישית בגישת CBT ומגשרת מוסמכת. בקליניקה ובטיפול אונליין אני מלווה זוגות ויחידים שמתמודדים עם ריצוי, שחיקה, ביקורת, ריחוק, משברי אמון וצמתים שבהם כבר קשה לדעת מה נכון לעשות.

אם זיהיתם את עצמכם במאמר, אתם לא חייבים להחליט מיד מה זה אומר על הזוגיות שלכם. אפשר להתחיל בשאלה קטנה יותר: האם בתוך הקשר הזה יש מספיק מקום גם לי?

אני כאן בשבילכם. מוזמנים להתקשר או לשלוח לי הודעת וואטסאפ לקביעת שיחת היכרות ללא תשלום.

שאלות נפוצות

מה פירוש לרצות אחרים?

לרצות אחרים פירושו להתאים את עצמכם שוב ושוב לרצונות, לציפיות או למצבי הרוח של אנשים אחרים, לעיתים מתוך פחד מדחייה, כעס או נטישה. כאשר הדפוס מופיע בזוגיות, הוא עלול לגרום לכם לוותר על צרכים, גבולות ודעות כדי לשמור על שקט או קרבה.

מהי ריצוי - הגדרה פשוטה?

ריצוי הוא דפוס התנהגות שבו אדם מנסה להשיג אישור, אהבה או ביטחון באמצעות ויתור על עצמו והתמקדות בצרכים של אחרים. ריצוי אינו זהה לנתינה או להתחשבות, משום שהוא מלווה לעיתים בתחושת חובה, פחד או חוסר יכולת לומר "לא".

מה ההבדל בין נתינה לריצוי?

נתינה נובעת מבחירה חופשית ומאפשרת לכם להישאר מחוברים לעצמכם. ריצוי נובע לרוב מפחד, לחץ או תחושה שאם לא תיתנו - תיפגעו, תידחו או תעוררו כעס. בנתינה אפשר לעצור; בריצוי קשה להרגיש שמותר לכם לסרב.

האם ריצוי בזוגיות אומר שהקשר אינו בריא?

לא בהכרח. כמעט כולנו מרצים לעיתים או מוותרים כדי לשמור על הקשר. הבעיה מתחילה כשהריצוי הופך לדפוס קבוע וכשאתם מרגישים שאינכם יכולים להביע רצון, כעס או אי-הסכמה בלי לחשוש מהתגובה.

למה אני מרצה דווקא את בן או בת הזוג?

לעיתים ריצוי קשור לפחד מדחייה, נטישה או קונפליקט, ולפעמים לדפוסים שנלמדו במערכות יחסים מוקדמות. בזוגיות, שבה הצורך בקרבה ובביטחון חזק במיוחד, הדפוס יכול להתעצם. בטיפול רגשי אפשר להבין לא רק איך להפסיק לרצות אחרים, אלא מה הריצוי מנסה למנוע.

איך יודעים שבן הזוג באמת מקטין אותי ולא רק מבקר אותי?

ביקורת בריאה מתייחסת להתנהגות או למצב מסוים ומשאירה מקום לשיחה. הקטנה פוגעת בערך שלכם כאדם: לעג, התנשאות, ביטול רגשות, זלזול בדעות או יצירת תחושה שאתם תמיד "הבעיה". חשוב להסתכל על הדפוס לאורך זמן ולא רק על משפט בודד שנאמר ברגע של כעס.

האם אפשר לשנות דפוס שבו אחד מרצה והשני שולט?

לעיתים כן, במיוחד כאשר שני בני הזוג מסוגלים לזהות את הדפוס ולקחת אחריות על החלק שלהם. השינוי דורש מהאחד ללמוד להשמיע קול ומהאחר ללמוד לפנות מקום, להקשיב ולקבל השפעה. כאשר קיימת שליטה מאיימת או אלימות, נדרשת התייחסות אחרת ובטוחה יותר.

האם טיפול זוגי יכול לעזור במצב כזה?

טיפול זוגי יכול לסייע כאשר שני בני הזוג מוכנים לבחון את הדינמיקה ולא רק להוכיח מי צודק. העבודה יכולה להתמקד בזיהוי המעגל, בניית גבולות, תקשורת ושיקום הכבוד ההדדי. במקרים שבהם אחד הצדדים חושש לביטחונו או אינו חופשי לדבר, יש לבדוק קודם מהו המענה המקצועי המתאים.

איך לא להיות מרצה?

התחילו בזיהוי הרגעים שבהם אתם אומרים "כן" למרות שאתם רוצים לומר "לא". עצרו, בקשו זמן לחשוב, בדקו מה אתם מרגישים ותרגלו הבעת רצון או גבול קטן. המטרה אינה להפסיק להתחשב, אלא להתחשב גם בעצמכם.

מה הצעד הראשון שאפשר לעשות כבר היום?

שימו לב לפעם הבאה שבה אתם אומרים "לא משנה לי". אל תשנו מיד את כל מערכת היחסים. שאלו את עצמכם בשקט: "מה בעצם כן משנה לי?" היכולת לזהות מחדש את הרצון שלכם היא צעד קטן אבל משמעותי ביציאה מריצוי.