רילוקיישן והורים: אתגרים ברגשיות ובמרחק
- Yael Segall
- 30 ביוני
- זמן קריאה 3 דקות
עודכן: לפני 6 ימים
החלטה לעבור לחו"ל אינה פשוטה. היא נוצרת לאט, מתוך שיחות ארוכות עם בני הזוג והילדים, התלבטויות מקצועיות וחלומות על שינוי. אבל בכל פעם שעולה המחשבה על ההורים, משהו מתכווץ בלב. פתאום עולות תמונות מהיומיום – אמא מכינה קפה בבוקר, אבא מחייך בזמן שהוא מתקן משהו בבית, חגים וימי הולדת حول שולחן המשפחה. כל אלה מקבלים משמעות אחרת כשהמרחק הופך למציאות.
עוד לפני שעוזבים, הגעגוע כבר מתחיל ללוות. הוא מתיישב בלב בשקט ומזכיר שיש דברים שאי אפשר לקחת איתך.
כשהזמן עובד נגדנו
ההורים לא נשארים אותו דבר. הם מזדקנים. לפעמים, אפילו מהר יותר ממה שהלב מוכן לקבל. השיחות על בריאות הופכות תכופות יותר, והדאגות הקטנות הופכות לגדולות.
המרחק הופך את הדאגה הזו לכמעט בלתי נסבלת, כי אין שליטה. אי אפשר להגיע במהירות לבית החולים, אין אפשרות לחבק ולהיות איתם. הזמן נהיה אויב. כל רגע מבלי להיות איתם מרגיש כמו רגע שנגנב.
הרגעים הקטנים, שהיו פעם מובנים מאליהם – לשתות קפה ביחד, לצחוק על סיפור ישן או סתם לשבת בשתיקה – הופכים לזיכרונות יקרים. כאשר חיים במדינה אחרת, אי אפשר לשחזר את הרגעים הללו באופן ספונטני. צריך לתכנן, לארגן ולחסוך עבור הביקורים. גם אז, הביקורים קצרים מדי, מלאים מדי ולעיתים קרובות אינם מספיקים למלא את החלל.
מה קורה כשההורים לא יכולים לבוא לבקר?
כשההורים מתבגרים, המרחק הופך מאתגר רגשי למכשול ממשי. לא מדובר רק בטיסות הארוכות שמכבידות על הגוף. יש גם חששות מהמסע, מגבלות כלכליות וצרכים רפואיים שונים. ההזמנה הפשוטה "בואו לבקר" כבר לא מובנת מאליה. היא הופכת לחלום רחוק, שמותיר את הלב כבד ומלא געגוע.
לפני כמה חודשים ישבה מולי שרון, עיניה דומעות. "עברו שנתיים מאז שחיבקתי את אבא שלי," היא סיפרה בקול חנוק. "הוא בן 82, עבר אוטם קל. הפחד מהטיסה מרחיק אותו ממני. כל שיחה מתחילה בשאלה 'איך אתה מרגיש?' ומסתיימת בתחושת געגוע עמוק. אני יודעת שכל יום שעובר הוא רגע שאבד."
כשהילדים מפסידים את סבא וסבתא
הילדים לא יודעים לבטא זאת במילים, אך הם חווים את המרחק בכל נימי נפשם. הם גדלים בלי החיבוק המנחם של סבתא. בלי סיפורי סבא המרתקים, בלי ניחוח עוגת השבת או ליטוף יד. נכון, הטכנולוגיה מאפשרת לראות, לשמוע ואפילו לשיר יחד בזום. אך האווירה המיוחדת, החום והקרבה, לא עוברים דרך המסך. החיבור הבין-דורי מתפספס. הלב מתקרע.
השאיפה להעניק לילדיכם חיים טובים יותר, עתיד מבטיח וחוויות חדשות עולה לעיתים על השאלה: האם כל זה שווה את המחיר של ילדות ללא סבא וסבתא קרובים?
הפנטזיה של "נעזוב הכל ונחזור"
הרעיון לעזוב הכל ולחזור לארץ, להיות שוב קרובים להורים, נשמע לעיתים כמו הפתרון הפשוט. אך במציאות – זה כמעט אף פעם לא כל כך פשוט. החזרה לא תמיד אפשרית. הילדים כבר נטועים בשגרה ובחברים במדינה החדשה. הקריירות שנבנו בעמל, הזהות שהשתנתה, והחשש מהלא נודע שמלווה כל התחלה – כל אלה הופכים את הבחירה למורכבת מאוד.
דווקא הכאב שבין שני העולמות מדגיש שאין פתרון מושלם. אי אפשר להיות בשני המקומות בו-זמנית. תמיד יישאר מישהו או משהו שיתגעגע אליו. המשימה האמיתית היא ללמוד לחיות עם המרחק מבלי לסגור את הלב. אפשר למצוא דרכים יצירתיות, עקביות ומלאות כוונה לשמור על קשר אמיתי, גם ממרחק, מתוך רגישות ואהבה.
בסופו של דבר, כל אחד בונה את חייו בדרכו. הורים רבים, עמוק בליבם, רוצים לראות את ילדיהם מאושרים – גם אם זה אומר מרחק פיזי. לרוב יעדיפו לדעת שילדיהם פורחים ומשגשגים, גם מעבר לים, מאשר לראותם קרובים אך לא מסופקים.
למצוא שלווה בתוך הכאב
הדרך להתמודדות עם כאב הרילוקיישן כשההורים נשארים מאחור היא לא פשוטה, אך אפשרית. זה מתחיל בהבנה שהבחירה לחיות במדינה אחרת היא לגיטימית. ניתן למצוא דרכים לשמור על קשר משמעותי גם מרחוק. הכאב לא נעלם, אבל הוא הופך לנסבל יותר כשלומדים להתמודד איתו כיאות ומבינים שהאהבה חזקה מכל מרחק.
אם אתם מרגישים שאתם זקוקים לתמיכה בתהליך הזה, אני כאן בשבילכם. שלחו לי הודעה בוואטסאפ ונוכל לדבר על טיפול רגשי, כדי למצוא יחד את הדרך הנכונה עבורכם להתמודד עם המצב.
